עמוד הבית מאמרים הומיאופתיה ומדע רלוקה גנאה- על הומיאופתיה ומדע
PDF הדפסה דוא

על הומיאופתיה ומדע / רלוקה גנאה*

 

 

1.         מבוא

כידוע, השיטה ההומיאופתית אינה מקובלת על רובה המכריע של הקהילה המדעית הקונבנציונאלית. יעילותו של טיפול הומיאופתי מוסברת בקהילה זו כתוצאה של אפקט פלסבו, שבו אמונתו של המטופל בכוחה של השיטה מביא לריפוי. יחד עם זאת, בעשור האחרון הופכת הרפואה ההומיאופתית לנפוצה יותר ויותר בכל רחבי העולם המערבי, יחד עם שיטות ריפוי אלטרנטיביות נוספות. בארצות רבות, כולל בישראל, היא אף הוכנסה לסל השירותים הבריאותיים המוצע על ידי המדינה. בכך זכתה ההומיאופתיה להכרה על-ידי הגופים שהתקציב וההכרה שהם מספקים אחראים לכוח הרב של אותם מוסדות מדעיים שמוקיעים אותה.

 

אם-כן, ההכרה הממסדית שההומיאופתיה זוכה לה היא תוצאה של הפוליטיקה של כוחות השוק – המטופלים, שהם הלקוחות של שוק הבריאות, מאמינים ביעילותה של השיטה והממסד הרפואי מזדרז לספק את הדרישה. במצב עניינים כזה, שנשלט על-ידי המשחק בין היצע וביקוש, נראה שאין משקל רב למתודות החקירה או לעקרונות הבסיסיים של המדע הקונבנציונאלי. אולם, לפני שפוטרים את ההומיאופתיה כאפקט פלסבו גרידא או לחלופין מפסיקים להסתמך על המתודות המדעיות המקובלות, חשוב לזכור שהתפתחות המדע מעולם לא הייתה נקייה מהשפעות חברתיות, תרבותיות וכלכליות – עליונותה של תפישה כזו או אחרת אינה נקבעת על-ידי קריטריונים טהורים ואובייקטיבים, אלא משקפת את זמנה ולכן מוגבלת ובת החלפה מעיקרה.

 

על רקע זה, המאמר מציע ניתוח של השיטה ההומיאופתית ביחס לעקרונות ולמתודות מדעיות קונבנציונאליות – בתקופה שבה נוצרה ובהווה. ניתוח כזה יבהיר את עקרונות השיטה מצד אחד ואת הסיבות להתנגדות שהיא זוכה לה מצד הקהילה המדעית בימינו מצד שני. לבסוף, הוא ימחיש את הגמישות של גבולות המדע ובכך יצביע, אולי, על הדרך להכלה של ההומיאופתיה במסגרת המדע המקובל בן-זמננו.

 

2.         עקרונות ההומיאופתיה והרקע להתפתחותה

ההומיאופתיה נולדה בגרמניה של סוף המאה ה-18, בניסוייו של הרופא סמואל האנמן. האנמן, שפעל כרופא קונבנציונאלי במשך שנים רבות, פרסם בשנת 1796 את הספר "האורגנון של אומנות הרפואה", בו הוא יוצא כנגד הרפואה בת-זמנו ומציג את ההומיאופתיה כשיטה חלופית.

את הרפואה המקובלת בזמנו האנמן מכנה אלופתיה, דהיינו "שונה מהמחלה". לטענתו, בשיטה זו המחלה נתפשת כגורם חומרי-ממשי שיש לסלק אותו מהגוף באמצעים אגרסיביים כמו הקזת דם ומשלשלים. התרופות האלופתיות מנסות לסתור את המחלה ולכן הרכבן מנוגד לה. הניגוד בין השניים גורם להסתרה ולדיכוי של הסימפטומים אך לא לטיפול בגורם האמיתי למחלה. בפועל, הניסיון לסלק את המחלה מחליש את הגוף ופוגע בחיוניותו[1].

 

ההתנגדות של האנמן לרפואה המקובלת מנומקת בשני אופנים עיקריים. ראשית, הוא מבסס את מסקנותיו שלו על ניסויים ועל תצפיות. ניתן כמובן להתווכח על תוקפם ומהימנותם, אבל לא על עצם המחויבות למתודה מדעית מקובלת. את הרפואה בת-זמנו הוא מציג כמבוססת על מסורת ועל תיאוריות שאינן תואמות את הניסיון ואת הטבע. האנמן אינו מתכחש לגילויים החשובים של זמנו בתחום האנטומיה והפיזיולוגיה, אך טוען שאלו אינם מיושמים כהלכה במלאכת הריפוי[2]. האופן השני הוא הנמקה לוגית-רציונלית, שמשלימה את הנימוק האמפירי-ניסיוני: האנמן טוען שההיגיון האנושי אינו יכול לקבל דבר שהוא סיבת עצמו[3]. לכן, המחשבה שהסימפטומים אינם רק הביטוי של מחלה אלא גם הגורם לה, היא מוטעית. האלופתיה מזהה בין השניים, ולכן כאשר היא פועלת באגרסיביות כנגד הסימפטומים היא טועה לחשוב שהיא פועלת כנגד הגורם למחלה. בפועל, הגורם אינו מטופל. כמו ביחס לשימוש במתודה ניסויית, גם כאן ניתן לערער על תוכן הטיעון, אך חשוב לשים לב שהחשיבה של האנמן פועלת בגבולות המדע המקובלים בזמנו ואינה מתיימרת לחרוג מהם בצורה כלשהי.

 

2.1       הכוח החיוני

האנמן טוען שהרפואה המקובלת נכשלת בזיהוי גורמי המחלה משום שהיא מניחה שמדובר בגורם חומרי ממשי הניתן לזיהוי בחושים. לטענתו, המחלות אינן נגרמות על ידי חומר, אלא מקורן בשיבושים של הכוח החיוני (vital force) באדם[4]. הכוח החיוני הוא עקרון החיים האנרגטי של הגוף, ששומר על הרמוניה בין כל חלקי האורגניזם ומאפשר את פעולתו. יכולת התפקוד והשימור העצמי של האורגניזם החומרי תלויה באופן מוחלט בכוח חיוני זה, המתפקד כעיקרון מאחד, הוליסטי, של המערכת הפיזית[5].

 

על-פי האנמן, הסביבה החיצונית מאתגרת את האורגניזם החי ללא הרף, אבל פגיעותו לאתגרים חיצוניים אלו תלויה בכשירותו של הכוח החיוני. כך, אדם מסוים עשוי ליפול למשכב בגלל מלה רעה ש"פגעה בנקודה רגישה" ואדם אחר עשוי לחמוק ממגיפה שממיתה את מרבית סביבתו הקרובה. ההבדל נעוץ בעמידותו של הכוח החיוני של אותו אדם וברגישויות המיוחדות לו ולא בסיבה חומרית חיצונית גרידא[6].

 

הקשר בין חיידקים למחלות שקיבל חיזוק משמעותי בעבודתו של באסי (שהתפרסמה עוד בזמנו של האנמן) ומאוחר יותר בזו של לואי פסטר, כמו גם הרפואה של המאה ה-20 שמתבססת על אנטיביוטיקה הנלחמת בחיידקים, לא שינו את התפישה ההומיאופתית הבסיסית: הרגישות של אנשים שונים לחיידקים (או לאיומים סביבתיים אחרים, כמו זיהום אוויר או מצבי לחץ) הם תוצאה של מצב הכוח החיוני שלהם. אדם שהכוח החיוני שלו תקין, לא ידבק בשפעת למרות שסביבתו הקרובה חלתה במחלה. עם זאת, ככל שהאיום הסביבתי חזק יותר, כך יקשה על הכוח החיוני להתמודד אתו.

 

האנמן הושפע ככל הנראה מפילוסופיית הטבע הגרמנית של סוף המאה ה-18, שחיפשה אחרי העיקרון האחדותי שמאחורי תופעות הטבע השונות[7]. עקרון הכוח החיוני שלו תואם גם את התפישות הויטאליסטיות שרווחו בביולוגיה של המאות ה-18 וה-19. אלו תפישות לא מכאניסטיות, לפיהן לא ניתן להסביר את תופעת החיים כפי שמסבירים את פעולתה של מכונה, התלויה באופן בלעדי בשילוב שבין החלקים החומריים המרכיבים אותה. הכוח החיוני, דהיינו אנרגיית החיים שאינה אחד מהמרכיבים הפיזיים של הגוף, הוא הכוח המניע את הגוף וההבדל המהותי שבין חי ודומם. בפיזיקה של המאה ה-19, ניתן לקשר תפישה זו לתפישות האנרגיסטיות. הכוח החיוני של הגוף החי הוא אנרגיה אחדותית שמגולמת בְגוף הנתון לשינוי מתמיד, כלומר המהות הקבועה המתקפת את התופעות הפיזיקליות המשתנות[8].

 

2.2       שיטת הריפוי ההומיאופתית

הכוח החיוני של האנמן הוא כוח טבע אינסטינקטיבי חסר תבונה, המוגבל בפעילותו על ידי המבנה הפיזי של האורגניזם. לכן, הוא מסוגל לנהל את האורגניזם רק כל עוד האדם בריא ואינו מסוגל לסלק בכוחות עצמו את המחלות שפוגעות בו. מרבית המחלות שפוגעות בכוח החיוני הן מחלות כרוניות, שנולדו במקביל להיווצרות התרבות האנושית והתרחקותה ההדרגתית מהטבע. לכן הטבע כשלעצמו, או הכוח החיוני כביטוי שלו, אינם מספיקים להתמודדות עם מחלות אלו. לכן יש לכוון את הכוח החיוני האינסטינקטיבי באמצעות התבונה האנושית (לפי האנמן, המחזיק בתפישה מקובלת לזמנו, התבונה ניתנה לאדם על ידי האל ובחופש הרצון והיצירתיות שנובעים ממנה ישנה חריגה מן הטבע, שפועל בתבניות קבועות מראש)[9].

 

בהמשך לכך, האנמן טוען שהאתיקה הרפואית מחייבת את הרופא להשתמש בתבונתו לשם הכוונה של הטבע. זאת, בניגוד לרפואה המקובלת של זמנו, שלטענתו ניסתה במקרים רבים לחקות את ניסיונות הריפוי העצמי הכושלים של הטבע עצמו (למשל בעידוד הקאה והזעה), במקום להפעיל את התבונה. האלופתיה למעשה מחקה את אותו טבע שהיא נכשלת בהבנתו כאשר היא אינה מזהה את הגורם האמיתי למחלות. התרופות האלופתיות משעות את הופעת הסימפטומים, אך מכיוון שאינן מטפלות בגורם המחלה, מופיעים במהרה סימפטומים חדשים. פעמים רבות, מדובר בסימפטומים חמורים יותר, מכיוון שהתרופות מדכאות גם את הכוח החיוני ואת כוחו של הגוף להילחם במחלה. יתר-על-כן, הכוח החיוני של הטבע מייצר סימפטומים שטחיים על מנת להסיט את הסכנה הנשקפת לגוף החי מאיברים חיוניים לכאלו שניתן לוותר עליהם. ברגע שהסימפטומים השטחיים מדוכאים, המחלה מתגלה בהכרח בסימפטומים חמורים יותר הפוגעים באיברים חיוניים[10].

 

פעולת הריפוי ההומיאופתית מתערבת בתהליך טבעי זה של הכוח החיוני על ידי תרופות המדמות באופן מלאכותי את המחלה ממנה סובל האדם. הכוח החיוני נאלץ לזנוח את המחלה המקורית כדי להתמודד עם המחלה היזומה, שהיא אגרסיבית יותר. עם זאת, בשל אופייה המלאכותי, הכוח החיוני מצליח להתגבר על המחלה היזומה ובכך מקבל את הכלים להשתחרר גם מהמחלה המקורית שהיא בעלת מאפיינים זהים אך חלשה יותר[11]. אם כן, תרופות הומיאופתיות אינן פועלות על הסימפטומים אלא אמורות לעורר תגובת נגד של הכוח החיוני עצמו. התרופה נבחרת לפי יכולתה המוכחת בניסוי לייצר מצב חולני מלאכותי הדומה ככל האפשר למחלה המקורית, בהתחשב בכל הסימפטומים של זו האחרונה (זהו כמובן מקור השם הומיאופתיה – "דומה למחלה"). לכן, הניסוי הנדרש כאן הוא ניסוי של התרופה על אנשים בריאים על מנת לבדוק את השפעתה על הכוח החיוני בצורה הטובה ביותר[12].

 

המנה התרופתית הנדרשת לטיפול הומיאופתי מוצלח אמורה להבטיח את הפעולה הממוקדת של התרופה על הכוח החיוני. המנה הנכונה תאפשר לכוח החיוני להתגבר על המחלה היזומה ובו בזמן תמנע החלשה מיותרת של הגוף על ידי התערבות אגרסיבית של חומרים חיצוניים, כפי שקורה ברפואה האלופתית (בהתאם להיגיון זה, בזמן תהליך הריפוי מסולקים מאורח החיים וממשטר התזונה כמה שיותר גורמים אגרסיביים העשויים להשפיע על הגוף בצורה חריפה)[13].

 

לא מדובר כאן בכמות זעירה יותר או פחות של החומר ממנו מורכבת התרופה, למרות שהאנמן עצמו עושה שימוש במונחי גודל פיזיקליים על מנת לתאר את המנה הנדרשת. למעשה, האנמן מתאר תהליך שבו החומר ממנו עשויה התרופה עובר שינוי איכותי (ולא כמותי) שבמהלכו נחשפים הכוחות הדינמיים הגלומים בו, שאינם באים לידי ביטוי בחומר המקורי. כוחות אלו הם מהותו המרפאת של החומר. תהליך זה נקרא דינמיזציה, והוא מורכב מדילול וניעור של החומר המקורי באמצעות מים, שמשמשים כחומר מתווך אדיש (שלא יוצר ריאקציה כימית עם החומר המקורי). הדילול נמשך עד לרמה שבה החומר המקורי נעלם (במונחים של ימינו – לא נותרות מולקולות שלו) והוא מתגלגל לכדי כוח מרפא אנרגטי שאינו נתפש על ידי החושים. המים, והגלובולה שמהווה את צורתה הסופית של התרופה, אינם אלא הנשא הפיזי של הכוח המרפא הזה[14]. האנרגיה המרפאת פועלת באופן ישיר וממוקד על האנרגיה של הגוף החי, דהיינו על הכוח החיוני, בניגוד לשיקויים חומריים הפועלים על הגוף הפיזי.

 

3.         הומיאופתיה והפיזיקה-בת זמננו

מכיוון שהכוח החיוני אינו נתפש בחושים ואינו חלק מעולם החומר, האנמן עצמו מודה שאינו יכול להסביר או להוכיח את קיומו. באותו אופן, הוא אינו מסוגל להסביר את תהליך הדינמיזציה של התרופות[15]. ההסבר שהוא מציע נותר בגדר השערה בלבד, שכוחה בכך שהיא מתיישבת עם תוצאות הניסויים שהוא עורך בתרופות ההומיאופתיות. המתודה המדעית-ניסויית של האנמן מתייחסת רק לכוח הריפוי של התרופות שהוא רוקח ואינה מוכיחה או מפריכה את ההיגיון העומד בבסיס התפישה.

 

בהתאמה, ההתמודדות של המדע בן-זמננו עם ההומיאופתיה מתחלקת לשני סוגים עקרוניים: הראשון מתייחס להיגיון העומד בבסיס התפישה ההומיאופתית, דהיינו לקיומו של כוח חיים הוליסטי וליכולת להשפיע עליו באמצעות מהויות מרפאות אנרגטיות ולא באמצעות חומר. השני, לעומת זאת, מנסה לבדוק אם התרופות ההומיאופתיות אכן עובדות, באמצעות ניסויים רחבי-היקף שבהם מושווה מצבם הבריאותי של חולים המטופלים בתרופות קונבנציונליות, לכאלו המטופלים בתרופות הומיאופתיות ובפלצבו[16]. בפועל, משאבים רבים הוקדשו לניסויים שלא בדקו את יעילות הטיפול ההומיאופתי או התמודדו עם ההיגיון שעומד בבסיסו, אלא ניסו להפריך את ההומיאופתיה על-ידי הוכחה שבתרופות המדוללות לא קיימות מולקולות של החומר המקורי. ניסויים אלו טועים לחלוטין כאשר הם מתייחסים לתרופות המדוללות כאל המקבילה ההומיאופתית לצמחי מרפא או לאנטיביוטיקה: כפי שהראיתי בחלק הקודם של המאמר, התרופה ההומיאופתית מבוססת על שינוי איכותי שהופך את החומר המקורי לכוח אנרגטי מרפא ולא על ריכוז כזה או אחר של מולקולות החומר. על-מנת להפריך את ההומיאופתיה, יש להוכיח שכוח אנרגטי כזה אינו קיים; או שלא ניתן לזקק אותו מתוך החומר המולקולרי בשיטת הדילול או בכל שיטה אחרת; או שאין ביכולתו להשפיע על כוח אנרגטי אחר. הפרכות כאלו אינן בנמצא.

 

3.1       הזיכרון של המים

הניסיון המרכזי לבדוק מה מכילות התרופות ההומיאופתיות וכיצד הן פועלות, החל בניסויים שערך ד"ר ז'ק בנבנישתי בשנות ה-80. בנבנישתי ערך ניסוי דומה לניסויים של האנמן באנשים בריאים. הוא לא בדק את השפעתה של תרופה הומיאופתית על אדם חולה, אלא את יכולתם של אלרגנים המדוללים לרמות המקובלות בהומיאופתיה לעורר תגובה אלרגית. בעקבות התוצאות החיוביות של הניסוי, בנבנישתי טבע את המושג "הזיכרון של המים"[17]. לטענתו, במים הוטבע שדר אלקטרו-מגנטי של החומר שדולל בהם ושדר זה הוא שיצר את ההשפעה של התמיסה ההומיאופתית[18].

 

לפי התיאוריה הביולוגית המקובלת, רק מולקולות בעלות מבנה תואם הבאות במגע פיזי האחת עם השנייה מחליפות ביניהן מידע (קשר מנעול-מפתח). המפגשים בין מולקולות מתקיימים באופן אקראי, באמצעות כוח אלקטרו-סטטי קצר טווח. תיאורית הביולוגיה-הדיגיטלית של בנבנישתי, המבוססת על פיזיקה אלקטרו-מגנטית, מניחה שמולקולות יכולות לתקשר ביניהן לא רק באמצעות מגע ישיר, אלא גם דרך שדות אלקטרו-מגנטים בתדרים נמוכים המסוגלים לשדר למרחק רב. המים, כמרחב המולקולרי שבו מתרחשים כל האינטראקציות הביולוגיות, משמשים במקרה זה בתפקיד דומה לזה של האתר בתיאוריה האלקטרו-מגנטית של המאה ה-19[19]: כנשא של השדר האלקטרו-מגנטי של כל מולקולה וכמתווכים המאפשרים אינטראקציה ביו-כימית בין מולקולות בעלות מבנה תואם[20].

 

התפישה של שדרים אלקטרו-מגנטים העוברים במים ניתנת לתרגום לשפה ההומיאופתית של האנמן באופן הבא: השדר האלקטרו-מגנטי הוא אותה מהות דינמית, אנרגטית, של החומר המרפא. מהות זו מתקשרת עם הכוח החיוני האנרגטי של החולה, שתפקודו התערער בגלל מחלה שהשדר האלקטרו-מגנטי שלה תואם לזה הנמצא בתרופה. מכיוון שרק מולקולות בעלות מבנה תואם יוצרות אינטראקציה, הרי שכפי שטען האנמן, תרופה שאינה מייצרת מחלה הזהה בכל הסימפטומים שלה למחלה המקורית לא תשפיע כלל על הכוח החיוני של החולה. את השדר האלקטרו-מגנטי ניתן להבין כמהות הא-חומרית שמתגלה בדילול המעלים את המולקולות של החומר. יחד עם זאת, הפיזיקה האלקטרו-דינמית אינה תואמת דווקא את המימד ההוליסטי של ההומיאופתיה: באופן תיאורטי, יתכן שלכל מולקולה בגוף החי ישנו שדר אלקטרו-מגנטי משלה שאינו מתרכב בהכרח לעקרון אנרגטי מאחד הדומה לכוח החיוני של האנמן. כך או כך, תפישה זו מהווה הסבר פיזיקלי אפשרי לכוחן המרפא של התרופות המדוללות.

 

3.2       הומיאופתיה ותורת הקוואנטים

בנוסף לניסוי המים הזוכרים המתבסס על פיזיקה אלקטרו-מגנטית, קיימים גם ניסיונות להסביר את ההומיאופתיה באמצעות תורת הקוואנטים. על-מנת להבין הסברים אלו לעומק, יש צורך בהסבר מקדים של עקרונות תורת הקוואנטים, שלא ניתן להציג כאן. מה שחשוב במסגרת הנוכחית, הוא עצם ההצבעה על תפישות פיזיקליות קונבנציונליות שעולות בקנה אחד עם ההיגיון ההומיאופתי ולשם-כך ניתן להסתפק בהצגתם של כמה טיעונים בסיסיים ובהפניות להרחבה בנושא.

 

במסגרת הפיזיקה הקוואנטית[21] מתאפשרת השפעה בין שני גופים הרחוקים זה מזה, בשתי דרכים שונות. הראשונה היא אפשרות הפעולה מרחוק. מדובר בפעולה סלקטיבית, המתקיימת רק בין אלקטרונים שקיימו ביניהם פעולת גומלין בעבר. על מנת שאלקטרון יוכל לזהות השפעות המגיעות מבן זוג לשעבר ולהבחין בינן לבין ההשפעות של אלקטרונים אחרים, יש להניח העברה של כמות גדולה של אינפורמציה במסגרת הפעולה מרחוק, כמו גם יציבות גבוהה בשמירת האינפורמציה[22]. השנייה, היא התייחסות לשני הגופים המקיימים ביניהם שיתוף של אינפורמציה כשני היבטים מרחביים של מערכת אחת. תפישה זו מניחה שהמציאות הפיזיקלית אינה מורכבת מאוסף של גופים נפרדים, אלא ממערכות שעשויות להתפרק לגופים נפרדים אך יכולות להופיע גם כמערכת שלמה[23]. שיתוף האינפורמציה בין האלקטרונים הוא כאן שיתוף בין החלקים של מערכת אחת.

 

קיימים מחקרים הנעזרים בעקרון ההשפעה מרחוק על-מנת להסביר את ההומיאופתיה. כך למשל, בתפישה שפותחה על-ידי חוקר בשם וואלך, במסגרת ההומיאופתיה מתקיימים שני יחסים המקבילים ליחס בין שני האלקטרונים המעבירים ביניהם אינפורמציה. הראשון הוא היחס שבין התרופה לבין החומר המקורי ממנו הופקה (תהליך הדינמיזציה) והשני הוא בין הסימפטומים של חולה מסוים לבין מכלול הסימפטומים שתרופה מסוימת מתייחסת אליו (עקרון הדמיון ההומיאופתי)[24]. בשני המקרים האלו, מתקיימת העברה של אינפורמציה באופן שאינו תואם את תכונת הלוקאליות. במקרה הראשון, המידע המועבר הוא היכולת המרפאת של התרופה, שמועבר בין החומר המקורי לתרופה המדוללת. במקרה השני, ניתן לומר שהכוח החיוני מזהה את הקשר שבין הסימפטומים שהתרופה מעוררת, לבין הסימפטומים של המחלה המקורית. 

 

אם נקבל את ההשקפה המתייחסת לשני הגופים המחליפים ביניהם מידע כאל חלקים של אותה מערכת, נקבל מודל הוליסטי התואם את עקרונות ההומיאופתיה. לפי מודל זה, הקשר בין החומר ממנו נוצרה התרופה לתרופה אינו נובע ממעבר ישיר של מולקולות, אלא מתאפשר בגלל ששני האלמנטים שייכים לאותה מערכת. באותו אופן, לכל מחלה כרונית יסוד אחד, המשותף לה ולתרופה המטפלת בה[25].

 

4.         סיכום

בעמודים הקודמים ניסיתי להסביר את ההומיאופתיה באמצעות ממתודות מדעיות שונות – היסטוריות ובנות זמננו. ריבוי ההסברים האפשריים ממחיש יפה את גמישותם של גבולות המדע ואת האפשרות הסבירה שההומיאופתיה תוכל להיכלל בתוכם בעתיד. כפי שציינתי בתחילת המאמר, העדר ההכרה המדעית אינו משפיע על ההכרה הממסדית בשיטה או על הפופולאריות שלה בקרב הציבור הרחב. מהי אם כן חשיבותו של הניסיון להבין את ההומיאופתיה בגבולות המדע? ראשית, המסגרת המדעית מספקת קריטריונים לבחינת התוקף והיעילות של שיטות ריפוי ובכך מעודדת אותן להשתפר ולהתפתח. שנית, הצגה של ההומיאופתיה על רקע תפישות מדעיות שונות מסייעת לבודד את הגורם שמעורר כל-כך הרבה התנגדויות לשיטה – בתוך הקהילה המדעית, אבל גם בקרב המטופלים.

 

חוסר ההכרה שההומיאופתיה סובלת ממנו מצד הקהילה המדעית חריף יותר מזה שזוכות לו שיטות ריפוי אלטרנטיביות אחרות, כמו למשל הרפואה הסינית הקלאסית. זאת בגלל התפישה של כוח חיוני אנרגטי שאינו מגולם במולקולות של חומר. כך, אין זה מקרי שהניסויים המדעיים בתחום ההומיאופתיה שזכו לפרסום הרב ביותר הם אלו ש"הפריכו" את ההומיאופתיה על-ידי ההוכחה שבתרופות המדוללות אין מולקולות של החומר המקורי. למדע בן-זמננו קשה לקבל את התפישה של מהות אנרגטית ומרבית מתודות החקירה המדעיות בנויות כך שיזהו, יפעילו או יפעלו על מולקולות של חומר.

 

כמובן שכחלק מהתפישה ההוליסטית של האדם שמאפיינת את כל שיטות הריפוי האלטרנטיביות, גם בשיטות ריפוי אחרות ישנה התייחסות למימד האנרגטי באדם, לצד מכלול המאפיינים והסימפטומים הנפשיים והגופניים. אולם, אם נעזר שוב בהשוואה לרפואה הסינית, הרי שבשיטות אחרות הטיפול במימד האנרגטי מתקיים במימד החומרי. כך למשל, טיפול בחסימה של המרידיאנים – ערוצי האנרגיה הנמצאים בגוף החומרי על-פי הרפואה הסינית – נעשה באמצעים מוחשיים וחומריים כמו דיקור במחט שניתן לראות ולהרגיש, בצמחי מרפא או בעיסוי. לעומת זאת, בהומיאופתיה, כאמור, "דומה מרפא דומה" והטיפול בהיחלשות הכוח החיוני, שהוא כוח אנרגטי, נעשית על-ידי כוח אנרגטי מקביל, המגולם ב"רמדי" – התרופות ההומיאופתיות.

 

הפעולה ההוליסטית והאנרגטית הזו קשה לפעמים לזיהוי. התהליכים שהיא מעוררת הם מורכבים ומתנהלים במקביל ברמה הגופנית, הנפשית והרוחנית של המטופל. בעוד שדיקור עשוי להיות גם נקודתי ומקומי וגם הוליסטי, טיפול הומיאופתי קלאסי פועל רק באופן הוליסטי. לכן, מי שרגיל לקחת כדור שפועל על החומר ופשוט "מוריד את החום" (ובכך כמובן מדכא את הכוח החיוני, שהעלה את החום מלכתחילה על-מנת להילחם במחלה), עלול לגלות חוסר סבלנות בשלבים הראשונים של הטיפול ההומיאופתי, ממש כפי שהקהילה המדעית אינה מגלה סבלנות כלפי השיטה. הבנה מעמיקה יותר של המטופלים את תהליך הריפוי ההומיאופתי, כמו ההסברים שהוצעו במאמר זה, עשויה לסייע במקרים כאלו.

 

*הכותבת היא תלמידה לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב ועוסקת ביעוץ אסטרטגי ובפיתוח משאבים לארגונים לשינוי חברתי. מטופלת בהומיאופתיה בארבע השנים האחרונות.



[1] האנמן, סמואל. האורגנון של אמנות הרפואה. הוצאת ספרים 'אח'. 2002. עמ' 9.

[2] שם, עמ' 25-6.

[3] שם, עמ' 27.

[4] שם, עמ' 10.

[5] שם, עמ' 68-9.

[6] שם, עמ' 33; עמ' 78.

 [7]בן דב, יואב. פיזיקה – תורות ומושגים. האוניברסיטה המשודרת, גל"צ. 1991. מופיע גם ב: http://bendov.info/heb/books/physbook/index.html. פרק 5.

[8] שם, שם.

[9] האנמן, עמ', 39-40; עמ' 45-6.

[10] שם, עמ' 41-2.

[11] שם, עמ' 75-7.

[12] שם, עמ' 73.

[13] שם, עמ' 201-2.

[14] שם, עמ' 210-213.

[15] שם, עמ' 77.

[16] Jonas Wayne B.; Kaptchuk Ted J.; Linde Klaus. A Critical Overview of Homeopathy. In: Annals of Internal Medicine. Volume 138, Number 5. March 2003. pp. 393-399. p. 395.

 [18]חזרה מבוקרת על הניסוי שבוצעה על ידי בנבנישתי עצמו בפיקוח צוות מדעי חיצוני לא הראתה תוצאות חד משמעיות. ניסוי נוסף שנערך על ידי פרופ' מדליין אניס אושש את טענתו המקורית של בנבנישתי, בעוד שניסוי רחב היקף אחר הראה שאין הבדל בין תמיסות הומיאופתיות למים רגילים. נכון להיום, הקהילה המדעית אינה מקבלת את הרעיון של בנבנישתי בדבר הזיכרון של המים (ראו: http://www.bbc.co.uk/science/horizon/2002/homeopathy.shtml). עם זאת, כפי שאציג להלן, בנבנישתי המשיך לפתח תיאוריה שתסביר את תוצאות הניסוי.

[19] בן-דב, פרק 9.

[20] Benveniste, Jacques & Guillonnet Didier.  QED and Digital Biology. In: Rivista di Biologia / Biology Forum 97 (2004), pp. 169-172.

[21] על פיזיקת הקוואנטים ועל התפתחותה ההיסטורית, ראו בן-דב, 1997.

[22] שם, עמ' 243.

[23] שם, עמ' 243-4.

[24] Walach H. Entanglement model of homeopathy as an example of generalized entanglement predicted by weak quantum theory. Forsch Komplementermed Klass Naturheilk 2003;10:192–200, 2003

[25] לעוד חומרי קריאה על הומיאופתיה ותורת הקוואנטים:

Weingartner, Otto. The Homeopathic Mechanism from the Viewpoint of a Quantum Mechanical Paradoxon. In: The Journal of Alternative & Complementary Medicine. Volume 11, Number 5, 2005, pp. 773–774

וגם:

Milgrom LR. The sound of two hands clapping: could homeopathy actually work locally and non-locally? Response to Peter Fisher's editorial. In: Homeopathy. 2004, 92.